ביום 23 במאי השנה ניתן פסק דין ולפי התקנות האמורות מהוות חזקה חלוטה.
הטענה לפיה ניתן לחשב באמצעות מערכת “save tax” את שווי הרכב האמיתי נדחתה.
בשנים האחרונות נעשה ניסיון באמצעות אמצעים טכנולוגיים ורישום פרטי הנסיעות ברכב העסק לקבוע את החלוקה הנכונה בין השימוש העסקי והפרטי ברכב. חלוקה זו נועדה בין השאר לקבוע מהו שווי הרכב בו העובד צריך להיות מחויב וזאת כדי לגבות מס אמת. תקנות הרכב כזכור קבעו מהו שווי השימוש ברכב בצורה שרירותית וכתלות בשוויו של רכב חדש בתחילת השנה כשהוא מוכפל בשיעור של 2.48 אחוז. בגין שווי הרכב יש לשלם מס הכנסה וביטוח לאומי בהתאם למדרגת המס בה נמצא מקבל ההטבה.
בפסד דין ע”מ 4096/18 ע”מ 7550/18 שניתן ביום 23 במאי השנה בית המשפט העליון קבע באופן סופי ומוחלט כי התקנות המסדירות את שווי השימוש ברכב הן חזקה חלוטה. פסד הדין ניתן ע”י השופטים דוד מינץ, יצחק עמית ויעל וילנר בבית המשפט העליון בערעור של חכם את אור זך, עורכי דין נגד פקיד שומה עכו ושל אור חי הנדסה בע”מ נגד פקיד שומה חולון.
שתי המערערות התקינו ברכבי עובדיהן את המערכת הממוחשבת “save tax” כאשר באמצעותה נדרש הנהג להגדיר את הנסיעה בתחילתה כפרטית או כעסקית. כך בסוף החודש המערכת מאפשרת לחשב את היחס בין הנסיעות הפרטיות לעסקיות.
המערערות טענו כי הרכב נכפה על העובדים לשמש בכוננות וכי הוא אינו פוטר את העובדים מלהחזיק רכב פרטי נוסף עבורם ועבור משפחתם ובכלל, העובדים לא היו בוחרים את רכבי העבודה לשימושם. אחת החברות גם טענה כי עובדיה נדרשים להגיע ללקוחותיה לצורך שיפוץ ותחזוקת מבנים 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. כן היא הגדירה חלק מרכביה כרכבי עבודה בשל ציוד שהותקן עליהם ולכן לא זקפה בגינם שווי שימוש כלל.
מס הכנסה לעומת זאת טען כי המחוקק היה ער לכך ששווי השימוש אינו מדויק וכי הוא מהווה אומדן כללי משיקולי יעילות ולכן הוא משתנה אחת לתקופה. כן נטען כי המערכות אינן מציגות נתונים דרושים כמו מטרת הנסיעה, צריכה הדלק בנסיעה וזהות הנהג בפועל. כן נטען שהמשתמש יכול לשנות ולערוך תיקונים בנתונים שנרשמו במערכת.
בית המשפט העדיף כאמור את עמדת הרשות למיסים בקובעו שיש בהסדרתה של נוסחה אחידה וברורה כדי לקדם יעילות, פשטות ובהירות על אף שיש חשש לפגיעה בעקרון היסוד של גביית “מס אמת”. כן טען שהסדרים מסוג זה הכלולים בחקיקה אינם ייחודיים רק לשימוש ברכבים אלא גם להוצאות אחרות (למשל פחת, שווי שימוש בטלפונים ואחרות).
לגבי הטענה של רכבי עבודה המותקן עליהם ציוד עבודה רב ולכן ייעודם אינו הסעת נוסעים גם אם הדבר אפשרי, בית המשפט קבע כי מדובר בכלי רכב שנמצאים כל הזמן אצל העובדים, גם בסופי שבוע ובחופשות, ובנסיבות אלה קשה לקבל את הטענה שמדובר ב”רכב עבודה”. זאת לעומת כלי שייעודו הבלעדי הוא עבודה, כמו משאית הובלה, מערבל בטון או סמיטריילר.
בהקשר לפסק הדין ולגבי הטענה כי לא הוגן לחייב את העובד במס בגין רכב הנכפה עליו על ידי המעסיק לצורך עבודתו נעיר כי מעביד יכול לגלם את שווי הרכב הנזקף לעובד, כלומר לספוג את עלויות המס במקומות כתוצאה מזקיפת שווי השימוש.
